"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה” (בראשית ב’, ז)

שֵם האדמה בשמו של האדם.

באדמה טמון כח, היא אם כל חי, מנביטה, מצמיחה, ומאדירה. מקיימת בפשטות שקטה וחזקה.

והאדם, האם טמון בו כח? מה הוא מנביט? מה הוא מצמיח ומגדל ומקיים?

באדם נובטת המילה. זרע מילה נישא ברוח, נטמן במרחבו, באדמתו וממתין. המילה יודעת, היא נושאת מטען חשוב להתפשטות האור בתוכו, וממתינה.

וברגע אין יודע מתי היא נובטת, קטנטנה ומרפרפת, ועוד קצת מציצים העלים, והאדם-אדמה כבר מרגיש ומכיר, ובנפשו מהבהב הסיב הראשון. ובסבלנות, בקצב פנימי ונכון צומחת המילה באדמת האדם, מתפשטים שורשיה עמוק פנימה וגבעול ועלים כוספים אל השמש. ובעמל ובטירחה ובשאר החובות היא נישאת ונגלית בהוד ובתפארת. והאור הפנימי מהדהד בסיבים והאדם-אדמה מתקרב בפסיעות קטנטנות, לַתוֹך הטהור הקדוש העליון.

ובדרך הוא פוסע ושר, ופניו אל הרוח, וליבו פתוח, נוכח ומקשיב, אדמתו מוכנה ושמחה לקבל ולהנביט זרעי מהות חדשים.