בפרשת "שלח לך" חוזרים המרגלים עמוסי טוב הארץ ומדווחים: ,"וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם."

זאת אומרת, ראינו שהארץ זבת חלב ודבש, אבל יש בה עמים חזקים וערים בצורות ואנשי ענק…

ומה אם היו אומרים אותו דבר, אבל הופכים את המשפט? ראינו עמים חזקים וערים בצורות, אבל הארץ זבת חלב ודבש.

זה נשמע ומרגיש אחרת, הכוונה שונה, הדגש הוא על מה שטוב ולא על מה שמאיים.

אני למדתי מכאן שיעור על דיבור הכרתי.

אמרה ימימה : "מראשית דיבור דיוק מתחיל" המילים הראשונות צריכות להיות מדויקות, מחוברת למהות, לא לעומס.

במתרחש, על מה אמקד את ראייתי? האם על העומסים שעולים או על המהות שיש בו?

דיבור הכרתי הוא כלי שיכול לעזור לי בחיבור לאמת, למנוע עמימות.

כאשר אני הכרתי למילים שלי קורה דבר מופלא, הן נושאות איתן תדר מהות עם יכולת השפעה. הדיבור הטוב משפיע פנימה על הנפש של עצמי ויוצר מעגל של היזון חוזר לביסוס התדר הטוב שבפנים. בנוסף, הוא משפיע כלפי חוץ על הסובבים אותי, ומי שרוצה ויכול – יתחבר.

לדיבור מהותי יש יכולת השפעה עוצמתית.

ובחזרה למרגלים ולעצמי – זה מתחיל במקום האמוני, אני יוצא לדרך מנקודה יציבה מחובר לתדר של עשייה מהותית ונאמן לראיית הטוב ולהכרתו לאורך כל הדרך. הדיבור ההכרתי שומר עלי.

ולמה חשובות המילים? כי בדרך שבה אני הולך תמיד יעלו קשיים, תהיינה התנגדויות, ומולם יתייצב הדיבור ההכרתי, מחובר למהות ולראיית הטוב. ואז במקום פחדים וכעסים ושדה דמיון, יהיו חשיבה מעמיקה, תיכנון יצירתי, תעוזה.

"מראשית דיבור דיוק מתחיל" – אני רואה טוב ומתחבר למהות, מדייק בדיבור, מתייצב על הנקודה הנוכחית ועושה את הצעד הבא קדימה.