בשבועות האחרונים אנו לומדים בהעמקה את הנושא של המצפה והמתאכזבת,
ובעקבות מתרחשים שקרו, הבנתי שיש בי נתינה… נתינה באהבה, שבה אני רואה את האחר ומשתדלת מאד שלא לכפות את דעותי עליו, אלא להציע, להמליץ ולהשאיר את הבחירה בידיו של האחר…, לא עומדת חיץ בין האחר לבין השיעור שלו, אלא אם כן רואה סכנה ברורה ומיידית ומרגישה חובה להזהיר…

מזכירה לעצמי מדי יום ביומו לחזק את המקום הטוב שלי, להתמקד ביש שבעשייה ולהמשיך ולשמוח, להוקיר ולהודות על כל מ"מ של התקדמות, על התפתחות, פתיחות, לימוד ובעיקר חובת הטרחה. לדעת שכל מתרחש נושא שיעור עבורי ולהמשיך ולשאול כל הזמן "מה השיעור שלי?" גם אם לא מקבלת תמיד תשובה, ומחוייבת שוב בחובת הבחירה והטרחה…

להמשיך ולהתאמן כל הזמן להתנהל לא ממקום של אגו, במטרה להקטין את מידת הפגיעות שלי, ולשמור על המרחב האישי שלי… לעשות את מה שמרגיש נכון לי (ולילדי) ולא בהכרח את מה שמצופה ממני ונקבע לי על-ידי מקורבי …

"כאשר יש ציפייה לטוב מתוך הכרה לטוב ומתוך הכרה לטוב מטוב אז אין אכזבה…"

וזו הבנתי להתפתחות הכרת הטוב.