דברים לא קרו כפי שתכננתי וכפי שרציתי.

תגובה בזמן המתרחש וגם לאחר שהסתיים:הילדה השתלטה,נעלבת,כועסת,מאשימה,צודקת,מפחדת,נכנסת לשיתוק.הבנתי שעדיף לי לא לחטט בעומס.למחרת הבנתי שמה שחוסם אותי זה שאני מאשימה את הצד השני ועסוקה בהתנהגות שלו.פתאום הוצאתי אותו מהתמונה.הבנתי שקיבלתי שיעור.הסתכלתי על הסיטואציה והבנתי שיש לי כאן שיעור ענק בעיקר בקשב,בקשב אמיתי לצד השני וגם בקשב לעצמי.שכל מה שזה אומר זה שאין לי מספיק יכולת.האחראית מחפשת את הדיוק והשיעור הוא הדיוק שלי.ברגע שהבנתי את השיעור נחה עליי שלווה,מעין אנחת רווחה,הפסקתי להלקות את עצמי,אני אחראית ולא אשמה.הרגשתי ממש את המעבר מעומס להתפתחות.אפילו הייתה לי חדוות יצירה.יש לי המון מה לעשות עם השיעור הזה.ברמה האמונית,מבינה שלא קרה סתם,צריכה להתפתח בתחום הזה.

הבנה יישומית לחיזוק הבוגרת-במתרחש הזה הבוגרת לא כל כך נכנסה לפעולה.היה מעבר מהעומס לאחראית.חושבת שאם הבוגרת הייתה פעילה העומס היה מתוחם במיידית.ללא שיפוטיות,ללא האשמה עצמית,ללא פחד.חיבוק והרגעה של הבוגרת היה מרגיע את הילדה.חושבת שצריכה פשוט בזמן אמת להגיד לעצמי שהילדה פעילה,ללא שיפוטיות,להבין שזה חלק מהנפש ולא לחשוב שיכולה להעלים אותו.ברגע שאגיד לעצמי ״ילדה פעילה״ הבוגרת תכנס לתמונה,תרגיע ותכיל את הקושי.