מפגע בריאותי שנחת עלי – חבטה שחטפתי מארגז המצעים, וגרם לי חבלה בעין – השבית אותי מכל פעילות פיזית – שהיא אצלי שגרתית. בכל שבוע אני רגילה לצאת לכמה ערבי ריקודי עם, ובבקרים – להתעמלות אינטנסיבית – והנה נאלצתי להקדיש את הזמן הדרוש להחלמת העין הפגועה – בצורה של מנוחה פיזית – כדי לא לגרור נזקים נוספים לעין.

ברגע שהגדרתי לעצמי את השינוי הטוטאלי הזה במצבי הפיזי – הבנתי שיש פה בעצם הזדמנות לפעילות שמתאימה לעת מנוחה זו – הנה אפשר סוף סוף לבצע שינויים באופן האחסון בבית, של כל שמיכות החורף – כך שהגישה בעתיד להחלפתן, עם חילופי העונות – תהייה יותר זמינה, ופחות מסוכנת. וזה אילץ אותי סוף סוף גם לפנות הרבה מהמאגרים המיותרים, שהלכו והתאספו בביתנו במהלך השנים. כך שבמקום לרקד באולמות הריקודים – הכנתי לי את הפעילות הפיזית עתה לטיפוס במעלה מדרגות הבניין מ  ואל – פח הזבל שבשכונה – לשם נשאתי בשמחה רבה את כל החבילות ששכבו במעמקי הארונות – ושנשכחה בעצם הסיבה – מדוע הם נמצאות שם. וכך – הלם המכה שחטפתי – השתנה והפך להיות מתחושת אין-אונים – לעליצות ושמחה – כי הרגשתי ש"נפרדתי" מעומס מיותר – שבמשך שנים אחדות הקשה עלי "לזרום" בקלילות במרחבי ביתי שלי….

השמחה הזו הייתה מלווה דווקא בתחושה של התחזקות. הנה למרות שגופי היה כולו חלש – בעת התגייסותו להתרפאות המכה שבראש, ההתחזקות כמובן הייתה פנימית – : שהנה לא נפלה בי רוחי ולא נגררתי לעצבות – בשל היותי מקורקעת בבית – מלצאת לרקוד ולהתעמל – אלא שניצלתי נכון את זמן המנוחה של ההחלמה, ותכננתי מיד ויצרתי מציאות חדשה בבית: מרחבים פתוחים יותר ונוחים לתנועה – שאיתם גם תלך ותתפתח ההתנהלות האישית שלי מכאן ולהבא – התנהלות יומיומית שהוסרו ממנה עוד כמה חסימות, שעיכבו בעצם את המשך ההתפתחות האישית שלי. וזה באמת תוצאה של לימוד "ימימה": – בהשוואה למה שהיה קורה לי בעבר – יצאתי הפעם בזריזות מתחושת העצב – כי התמקדתי יותר בתיקון שראוי לעשותו.