מעל האטלנטי תפסתי ביטחון. אולי שילוב של כדור הרגעה וקצת וויסקי שהביאה הדיילת. אני פוחד לטוס. אני תמיד יושב מאחור כי אמרו לי שסטטיסטית זה הכי בטוח במקרה של התרסקות. תפסתי ביטחון והתחלתי לטייל לאורך המטוס. שטות חיי. מאה וחמישים נוסעים מתנמנמים. הגעתי אל הקוקפיט. יש שם  שני מושבים, ולפניהם כלום. ים ושמיים. כחול מעורפל שנמזג לתוך כחול מעושן, וכלום. גובה 10 ק"מ, מהירות 1000 קמ"ש, עוד שעתיים וחצי עד היתרו. שני המושבים היו ריקים!

הסתובבתי אחורה. נו ואם עכשיו אני אצעק: יש טייס במטוס ? זה יעזור במשהו ? צנחתי לתוך המושב השמאלי. פעם שיחקתי קצת במשחק מחשב וכמעט הצלחתי להנחית 747. יש לי עכשיו שעתיים וחצי, גובה שלושים ומשהו אלף רגל, דופק אני חושב ארבע מאות. 150 נוסעים מאחור. יש מצב להנחית בשלום כזה דבר ? הסיפור אולי קצת דמיוני, אבל גם במציאות, השיעור במנהיגות הוא בעצם השיעור על פאניקה.

רון וצחי היו חברים טובים האמת. קצת מוזר. רון היה האתלט של השכבה. צחי היה שמנמן. לקורס טייס הם לא התקבלו. רון היה קצת שחצן אצל הפסיכולוג, אצל צחי מצאו טיפה אסתמה. אז הם התגייסו רק בפברואר. פברואר 73. את רון לקחו למטכ"ל. הוא תמיד היה אמיץ. את צחי לקחו לשריון. בין כסה לעשור קיימו באוגדה יום ספורט. צחי חשב שאין לו מה לחפש שם, אבל בתחרות ירי טנקים הוא לקח מקום ראשון אוגדתי. להשחיל שלוש שלדות טנקים בחמישה פגזים עם דילוג קצר, (סדרת ירי ארוכה יעני) בהקצאת זמן של דקה אחת. אמרו שצריך לבדוק, אולי הוא התותחן טנקים הכי טוב בצה"ל. הוא תמיד היה שקט. תולעת ספרים. את רון המלחמה תפסה אחרי ניווטי דורות. ניווט בדד בצפון הנגב המערבי.

ביום הרביעי למלחמה, רון היה עם עוד ארבעה חיילים מהיחידה ליד התעלה. חיפשו טייס שצנח. מאחוריהם היה גדוד טנקים מצרי שהסתער. לא עליהם, הפוך.  מזרחה. גדוד פגוע כבר, רק 23 טנקים. מול הגדוד המצרי חיכו שני מגחים. הימני היה קישוט, הייתה לו בעיית צידוד. אבל הוא דילג בין הדיונות, עשה הרבה אבק ועשן, ומשך אליו את כל האש. בשמאלי ישב צחי, על דיונת רמפה, רק קצה הצריח מציץ. בארבע דקות הוא הבעיר תשעה טנקים. את האחרים מצאנו אחר כך נטושים. נעליים מצריות יורדות מהר כשבורחים. לגופות חרוכות יש פשוט ריח מגרה של סטייק טוב. עוד אחת מזוועות המלחמה.

הסיפור הזה הוא דווקא אמתי לגמרי. רון הוא בעצם ח"כ כיום, צחי הוא כיום ראש מחלקה לספרות באחת האוניברסיטאות בארץ, והשביע אותי לא לחשוף את שמו.

מנהיגות לא בוחרים. למנהיגות לא נולדים. מנהיגות מוצאים. כל אחד ואחת יכולים ללמוד להיות מנהיגים. כל מתרחש הוא צומת בחירה. מול כל מתרחש נפתחת הזדמנות לגלות מנהיגות. כל מתרחש, בנאלי ויום יומי ככל שיהיה, הוא פתח לצמיחה של מנהיג. מתחילים בקטנה. הפאר יבוא אחר כך. שאול היה בחור פשוט. בחור גבוה, אבל פשוט. מאד פשוט. אבא שלו שלח אותו לחפש שלוש אתונות. הוא מצא את עצמו מלך. כך בתנ"ך ? אז כך גם במציאות.

כל רגע הוא צומת בחירה. במכולת, בפקק, בפיקניק. מנהיגות היא ההמשך של נוכחות. נוכחות היא ההמשך של שלווה. שלווה היא ההמשך של המתנה. תמיד מתחילים מהמתנה. 

מהו הניווט בעצם ? מהו האומץ ? איך לומדים להיות מנהיגים ?

כשרוצים להגיע לאיזה מקום, רצוי לא להתבייש ולהסתייע במפה. מפה זה להסתכל על הנוף מלמעלה. ברגע שיש תמונה רחבה יותר וארוכת טווח יותר, יודעים איך להתקדם. לאחרים זה יראה כאומץ מופלא, יכולת ניווט מדהימה, מנהיגות. אבל בעצם מדובר רק בידע ובפרספקטיבה. כך בכל תחום. אוספים, לומדים, מכינים קצת שיעורי בית. בכל תחום מתחומי החיים. מהבנאלי עד לנשגב. לאסוף ידע, ולסדר אותו בתבונה. זה פשוט, ובעצם את זה יודעים כולם. אז למה המנהיגים הם נדירים ?

כי הידע הוא לא רק הפרטים. לא רק מה שנתפש במח הקוגניטיבי. הידע האמתי האנושי, כרוך תמיד גם ברגשות. בדרך כלל בסבך של רגשות. סבך מביך לעיתים קרובות, מביך, ואפילו מאכזב. אנחנו בעצם יודעים את כל מה שנדרש כדי לקבל החלטות בנקודות הצומת בחיינו. אבל הקושי הוא רגשי. חתונה ? דירה ? מקצוע ? אפילו רכישת מכונת כביסה. ברגעי בחירה, החרדה מופיעה, הבהלה נכנסת.

לכן בעצם הקושי הנותר שניצב ביננו לבין בחירות מוצלחות הוא קושי שברגש. מה שבאמת נדרש ללמוד הוא-ניהול רגשות. דווקא להכיר את הפנימיות שלנו. את עולמנו הפנימי הרגשי. לחשוב נכון זה לחשוב מתוך הכרות עם המערכת הפנימית. לכן לדרך שאני מלמד כאן קוראים חשיבה הכרתית. חשיבה מתוך הכרת המערכת. וכן. עם קור רוח, גם לא טייס יכול להנחית בשלום מטוס נוסעים גדול.