פייסנות או סליחה ?

קורה לנו שאנו חשים שפספסנו ? שבשיח עם השני תכננתי להגיע לאיזו הבנה טובה, אבל זה השתבש ? רציתי לשכנע במשהו שחשוב לי, או רציתי דווקא להראות הבנה, פייסנות או סליחה ? ואיכשהו לא הבנתי, או לא הובנתי ? איך מדייקים, איך פחות מפספסים ?

או גם, מזווית אחרת, למדנו שתחושות פנימיות עשויות להטעות. מצד שני, אנו יודעים שהקשב לתחושות הבטן, או הקשב ללב, בדרך כלל כן מדייק לנו. אז מה הסוד בעצם ?  איך יודעים מתי להקשיב לתחושה פנימית ולזרום אתה ומתי לחשוד בוורטיגו פנימי ולהתעורר לתיקון ? במילים אחרות, כיצד מדייקים ? איך קולעים ? איך למשל מבדילים בין שמחה טובה באמת, לשמחה שמגיעה נניח מגאווה ומהתנשאות סמויה ?

 

אמרנו שהתחושה העוצמתית והמאחדת בפנימיות, שמלווה אותי כשאני חש שאני צודק, יכולה באופן פרדוקסלי להיות תחושה מטעה מאד. אנו אומרים שאני חש כצודק, אבל אני לא מדייק. כיצד מתחילים לדייק ?

נחשוב על המילים: נחמדות, נעם, שלווה, ענווה, פיוס.

אלו מילים המתארות אורח חיים. לי הן היו זרות עד לפני חמש שנים. הן הרגישו לי כמילות ויתור, תבוסה, היעדר חדות מחשבתית, היעדר אומץ והחלטיות.

הרגלים טבועים בחיווט תאי המח. ימימה זצ”ל נהגה לקרא לזה הרגליות. ההרגלים הקיימים אצלי כרגע הם לא בהכרח טובים. לא כולם בכל אופן. אנחנו מחונכים להיות מונחי תוצאה. חדים, ציניים ושיפוטיים.

לכן אכן הגענו אל מושג הדיוק. אופי פייסני אינו אופי המפייס בהפרזה, המוותר על כל מה שיקר לנו. ענווה, אין פירושה התרפסות והשפלה. וכך הלאה. כאן לא מלמדים לשאנטי ולנירוונה.

אנחנו מדברים על נוכחות. נוכחות מדויקת היא בעצם האסרטיביות המפורסמת. אני יכול להיות תקיף כשצריך. תקיף, אבל לא תוקפני. לא תוקף, אבל גם לא נסוג.

איזון נכון בין ניגודים. האיזון של אי הפרזה לכיוון אחד אבל גם אי הפרזה לכיוון ההפוך. מכאן שאנו מדברים על דיוק. קורס צלפים. קודם תרגיעו את הנשימה. תעקבו אחרי הכוונת העולה ויורדת עם הנשימה. חכו קצת עם הרעש וריח אבק השריפה המעורר. לנשום. להמתין. לדייק.

פיתוח הדיוק האישי מלווה אותנו למעשה כל חיינו. לאורך המתרחשים אותם אנו פוגשים.

אין פה תשובה אינסטנט בשליפה מהמותן.  זה קצת כמו קורס צלפים, ממש לא כמו קורס אקדוחנים. השיעורים שהעברתי עד כה הם שיעורי מדריך טיולים, לאורך המסע, אבל בינתיים, רק בתחילתו.  נלמד לאט לאט, לאורך הדרך והמתרחשים.

למשל קשב. נדגים על מקרה קשה. מישהו קרוב יודע להקפיץ לי פיוז. בארוחה המשפחתית, בעבודה כשחוששים מכישלון, בזוגיות כשעייפים. נמתין, ונקשיב. נשים לב לקונטקסט, לשפת הגוף, לטון. ואז גם למילים. נתחיל לפענח איך הנאמר, ביחד עם צורת הנאמר והקונטקסט מקפיצים משהו בתוכי. נתחיל להקשיב לתהליך הפנימי אצלנו. מה הפגיעות הפנימית אצלי שמי שמכיר אותי מקרוב יודע לנצל ?

מה פרוש הקפיץ לי פיוז. אני רוצה לדייק ולשמור על קור רוח. אז למה כל כך קל להקפיץ לי את הפיוזים ? אז אכן, קשב זה בעצם נושא לשיעור שלם בפני עצמו. אבל נאמר מיד. כשאנו בתחילת הדרך, הקשב הוא הקשב לעצמי.

או למשל-הגשמה. אם למשל אני צודק לגבי איזה שהוא עניין שנורא חשוב לי. ואני מסכים שהתלהמות ומאבק היא לא הדרך, אז איך כן להגשים את מה שחשוב לי ?

זאת אומרת-לדייק זה בכל מקום. איך להקשיב נכון מצד אחד, ואיך להעביר מסרים בהצלחה כך שבאמת יקלטו וישפיעו-מצד שני. איך לקדם נושא ולנווט מערכת ליעד שאני מאמין בו באמת. איך לבנות חזון, וגם-להגשים אותו.

נגענו בהרבה נושאים עד היום, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. איך לדייק, איך להקשיב, איך להקשיב לשני, איך להקשיב לעצמי. איך לדבר, כך שאשפיע. מתי להמתין, מתי אולי לא. כל דבר ניתן לעשות כמעשה אומן, אבל בעצם, הכל פתאום דחוס ביחד, מתבלבל, מתפזר.

אבל הצפיפות תרמה לנו משהו. היא קצת טלטלה אותנו. ממרחב השכל המסודר, נכנסנו קצת אל ממד פנימי יותר בנפש. אל הממד הרגשי. וכך בהדרגה, אנחנו נמצאים בבשלות מסוימת, להגיע להבנה מעמיקה יותר.

אז אכן נרגיע. נחזור לסדר הטוב. כמו שאמרנו-לאט לאט. ובאמת, יש סדר, והוא מתחיל להסתמן. הסדר הוא תמיד, משורש אל צמרת, ומבפנים החוצה. .

בשיעור הבא נתקדם מתוך המתינות. נלמד על הקשב לעצמי. הקשב הפנימי.