פתאום המלחמה גורמת לשלום

פתאום מלחמה, פתאום צו 8, פתאום הכל נעלם.

כמו גל ענק השוטף את החוף, כך נשטפות לפתע כל המריבות, נשטפים כל הכעסים.

גם המילים הקשות, פתאום נשטפות כנהר הזורם אל הים.

הכל נראה פתאום כל כך שולי, כל כך קטן.

 

המריבה על הכיור המלא בכלים, המריבות הקטנות על סדר וניקיון,

הוויכוחים האין סופיים על מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, ומי צודק יותר.

פתאום שאלות עולות וצפות, על מה אנו מתווכחים, על מה אנו רבים, על מה אנחנו צועקים ?

מדוע אנו מתעקשים לשאוב מעצמנו את האנרגיה, לשאוב אותה עד טיפתה האחרונה?

 

פתאום נשטפת בגל גדול של געגוע,

הר געש של רגשות מתפרץ, הדאגה מתפשטת בלבי כמו לבה רותחת.

לפתע מרגישה אובדן. פתאום השגרה הזו נעלמת כלא הייתה מעולם.

השגרה הזו, שבזמן שלום גורמת למלחמות ביננו, פתאום נשמטת בבת אחת מתחת לרגליי.

רוצה רק לחזור כבר לשגרה. רק שלא ילך למלחמה

הוא הלך

 

פתאום המלחמה גורמת לשלום.

הכל כל כך קטן ולא חשוב עכשיו, פתאום מוכנה בבת אחת לותר על הכל,

על ההערות המיותרות, ההתעקשויות הסתמיות, גם על ההעלבויות אני מוכנה לותר.

רק שיחזור. הכל כבר יסתדר.

 

פתאום, איזה פלא, הזוגיות מתמלאת באור, אין בה שום חושך.

פתאום המלחמה הופכת למקור אנרגיה,

מקור אנרגיה אין סופי של דאגה ואהבה.

הגעגוע מוחק את הכל, פתאום כל מה שהיה רע, הופך לטוב,

וגם מה שיהיה, יהיה רק טוב.

אני רוצה שכבר יחזור.

 

כשיחזור, אדע להכיל אותו יותר, להיות קשובה יותר לצרכיו,

להבין טוב יותר מה עיקר ומה טפל.

לא אצעק יותר לעולם, אעשה הכל בשקט ובשלווה,

רק שיחזור כבר מהמלחמה.

הוא חזר.

האם הכל יחזור?