התפנה לנו זמן בערב ובצורה ספונטנית יצאנו עם הבן לארוחה במסעדה. היה ממש כיף, אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה, אם אי פעם, שישבנו יחד ככה רק שלושתנו במסעדה. בקיצור אירוע מיוחד. לקראת הסוף כשכבר שילמנו ועמדנו ללכת פתאום טלפון מהבת. היא במחנה של הצופים וחווה קשיים. מיד השתנה הלך הרוח, מרוגע ונעימות למתח, לחץ, ודאגה. התחיל סבב טלפונים, חיפוש פתרונות, שיחות הרגעה, תכנון נסיעה לאסוף אותה, וכו׳. לאחר כשעתיים נרגעו העניינים וחזרנו לשגרה. בסך הכל הרבה רוח וצלצולים ובסוף כלום.
מה שכן קרה זה שלא הצלחתי לשמר את הרגשת הטוב.

איכשהו בחיים הרגעים שבהם אני מרגיש את הטוב לא מחזיקים מעמד הרבה זמן. יש תחושה שכל פעם שקורה משהו טוב, לא עובר זמן רב עד שפתאום צץ משהו אחר וטורף את הקלפים.
האמת שברוב המקרים, לפחות אלה שאני זוכר, לא באמת קרה משהו נורא, לא באמת קרה אסון. קרה משהו שנראה גדול אך לרב הסתיים בלא כלום.
נראה כאילו אני הוא זה שבוחר לצאת מהטוב. כאילו לא צופה שמשהו יצוץ, למרות שכאמור התופעה מוכרת לי, וכל פעם מופתע מחדש, נוטש את הטוב, וקופץ בשמחה לתוך הבלגן.