ערב ט’ באב, היום הנורא המציין את חורבן הבתים, תפילת ערבית הפותחת את הצום.

מגילת איכה המתאבלת, השואלת, התוהה, ההמומה, מטלטלת את תוככי נפשי. הקינות המצמררות המתארות הרג, רצח המוני ומראות זוועה שבן אנוש אינו מעלה בדעתו.

יושבים על הרצפה בבית הכנסת ומקוננים, מבקשים ושואלים, ואין מי שמקבל ושומע, אין קול ואין עונה.

אני יוצא מחוץ לבית הכנסת, מרים את המבט לשמים, חצי לבנה יפה ומוארת והרקיע שחור, אטום.

תדרים של חורבן ושל אסון, אני מפחד, נתקף צמרמורת.

הבית נחרב לפני כאלפיים שנים אבל לזמן אין כעת משמעות, התדרים רוחניים ונצחיים. אני חווה כאן ועכשיו, נוכח. קשה לי.

הולך לביתי אבל וחפוי ראש. נשמת ישראל נשמעת ומורגשת, בסיב נפש אני קשור אליה ואין לה זמן, היא צורחת אצלי בפנים, מוכה וחבולה ואני רוצה לעזור אבל לא יכול, אני בקליטה בלבד. מותקף.

שחרית עצובה עם סיום מחריד, תאורי חורבן, הרס ומוות, עשרת הרוגי מלכות, תהליכי מוות מפורטים, מפורטים מדי. אני רואה את המחזות, מרגיש ואבֵל. זה לא בוקר טוב.

והטלפון מצלצל כרגיל, עולם כמנהגו נוהג, בעיות, פתרונות – יום עבודה רגיל. אבל אצלי יום לא רגיל, אני בשתי מציאויות מנוגדות, מדלג בין הכרה וחסרונה. מתחבר ומתנתק.

הצום הוא קטן מימדים, ממש כמוני. תדר הטומאה ברור וחזק, הצום תזכורת בלבד – הד קלוש לרעם הנורא.

אני פותח מחברת ומנסה, מנסה לבדוק איפה הסכסוך שלי, איך לחזק את שנותר להשלים, להניע תהליך קדוש ומתמשך של טיהור הלב. לחזק את הטוב ולצמצם את הכעס, השינאה, הטומאה. לבצע את תפקידי, להתעורר ולעורר.

בתפילת מנחה אני מתעטף בטלית ומניח תפילין, משתדל באותות ידועים ואהובים, הלחץ מתחיל להתפוגג, שמונה-עשרה עם חיבור לא שגרתי, קריאת שמע ואני מרגיש שיש עונה.

כולנו תחת כיפת השמים, מרימים מבט, חצי לבנה יפה ומוארת והרקיע שחור אבל האוירה שונה, מפויסת, תחושת הקלה ושעת רצון. קידוש הלבנה שלא במקרה בדיוק בזמנו. מקבלים את השכינה, שלום עליכם ועליכם השלום.

נולדתי בן חורין, בתוך הנס המופלא, חופשי בארץ המובטחת, נושא דגל ישראל, הכי יפה שיש.

אבל אני זוכר, כעת רשום לי בנפש, זה אינו מובן מאליו. ניתנים לנו שיעורים במידת החסד אך יש גם שיעורים במידת הדין, והם נוראים וקשים.

לפני מונחת שנה מלאה של השתדלות, אני מתפלל ומייחל לכך שאזכה להמשיך וללמוד, להבין ולרכוש כלים לחיזוק הרצון והעשייה.

לחשוף פנימה עוד טפח ממהותי ולהתקרב אל אהובי, חברי ובני עמי.