ענווה
ענווה זו היכולת לשקול את האפשרות שאני טועה גם כשאני משוכנע שאני מדייק מאת: אילן הרן
ברור לכולנו שמידת הענווה היא מידה טובה, אז למה כל כך קשה להשיגה?
התשובה טמונה בקליפת ההסברים שאנחנו טווים סביבנו והמסתירה מאיתנו את ההפרות הכי גדולות שלנו.
ניקח דוגמא רחוקה שממש נדירה – תארו לכם בית כנסת והגבאי פונה לאחד המתפללים ומבקש ממנו להיות שליח הציבור לתפילת מנחה. האיש מסרב בטענה שאיננו ראוי ויש ראויים ממנו להוביל את הקהל בתפילה.נראה שהאיש מגיב מתוך ענווה אך אין זה כך
הגבאי פנה אל האיש לא משום שהוא צדיק או ראוי, אלא מפני שהקהל זקוק למישהו שיהיה שליח ציבור, לידידנו לא ממש בא להיות המוביל בתפילה והוא מתעטף בגלימת ענווה מזויפת – גם אם הוא מאמין בכל ליבו במלים שהוא אומר
קל לראות זאת על אחרים
??? ומה איתנו ???
בואו ניקח דוגמא הרבה יותר שכיחה אבל עכשיו נשים עצמינו במוקד
קרה לכם שנעלבתם ? אני מתכוון לעלבון צורב, כזה שגרם לכם להסתגר או להתפוצץ … מי שמכיר את הסיטואציה הזו, אליו ואליה אני פונה ברגע זה
מי שלא מכיר את העומס הזה שקרוי עלבון או פגיעות, משוחרר מהמשך המאמר
אני מכיר את התחושה הנוראה הזו, והמשעשע הוא שלא חייב לקרות משהו כדי שאכנס אליה, לפעמים היעדר משהו גורם לי לעלבון צורב ומחלחל
ואומרים לי החכמים : אתה בחרת להיעלב
??? אני בחרתי ???
בחיים לא ! זה היא או הוא שהעליבו אותי, פגעו בי, לא ספרו אותי, התעלמו ממני… מכירים
אבל בצד השני מתעקשים וחוזרים וטוענים מולי – אתה בחרת להיעלב
טוב, ברור שכולם טועים אבל לצורך הלימוד נניח שיש דברים בגו וראוי לי להיעצר ולבחון
ומה אני רואה בבחינה מדוקדקת
אני רואה תחילה מתרחש עובדתי, למשל עומדת מולי מישהי ואומרת לי משהו כמו "אתה שקרן…" ומיידית, אני נעלב. על המקום תוקף חזרה בצורה מתוחכמת או טיפשה, הכל לפי היכולת
אבל מה קרה פה באמת
המלים שנאמרו הן עובדה, עליהן לא נתווכח. ואני ניצב מול צומת בחירה אמיתי, להיעלב או לא להיעלב. ואז עומס ותיק ויעיל – האוטומאט , כאילו דוחף אותי בגב, מעביר אותי בצומת הבחירה במהירות מסחררת, בוחר עבורי (להיעלב) ומוציא אותי להמשך המתרחש
מבחינתי לא היה פה בכלל צומת בחירה, איזה בחירה, מה פתאום. כל מה שאני רואה זה מה התרחש קודם (קראו לי שקרן) ומה קורה אחר כך, אני נעלב תוקף או מסתגר
אבל כן היה פה צומת בחירה ואני פשוט לא ראיתי אותו כי עומס אחד השתלט עלי למשך כמה שניות – יותר מזה לא צריך
כאשר אני בישרות לב מעביר מולי את מה שקרה צעד אחר צעד בתנועה מואטת, אני מתחיל לראות בבירור איך העומס בחר עבורי את הפגיעות והעלבון וכן הלאה
ומה קורה לי כשאני מעלב
זו שאלה קלה. רע לי, אני מרגיש נורא, נבגד, כועס, וזו רק ההתחלה
מי שבאמת יעשה את ההתבוננות הזו (אנחנו קוראים לה "צפייה" ) ממש יראה איך אנחנו בוחרים תגובה שהיא ממש נגדינו, בחירה שמורידה אותנו וגורמת לנו הרגשה מחורבנת
ואנחנו עושים זאת רק משום שאין לנו יכולת אמיתית להגיב אחרת כי לא למדנו ולא התאמנו בזה מעולם
ומי שקורא שורות אלה ומתחבר, יכול בפשטות לומר. וואלה, רעיון נכון. להבא לא ניעלב
אלא שזה לא יקרה
ההרגליות שלנו עובדת נגדינו. האוטומאטים שלנו בוחרים כאילו מעצמם. ואני רואה (בדיעבד) ונגמר מבפנים. ואז מתחיל תסכול, כעס עלינו, שיפוט עצמי, דחייה עצמית ומה לא
מה קורה פה
מה שקורה זה תופעה של יוהרה מחופשת
הרי אם נחשוב על זה ברצינות, מרגע שהבנו שאנחנו מזיקים לעצמינו (בכל תחום, עלבונות, כעסים, אכילה מופרזת, ועד ועוד) עדיין היכולת לבחור אחרת רחוקה מאיתנו, היא תגיע בעקבות אימונים חוזרים ונשנים עד שנמגר את הרגלי העומס ונמיר אותם בהרגלי מהות
הכעס עלינו, על חוסר היכולת שלנו ליישם הבנה חדשה שרק עכשיו התוודענו אליה הוא בבחינת יוהרה
אם אנחנו באמת רוצים להיפטר מההרגלים הגרועים שלנו מחכה לנו תקופת אימונים מלאה, המחשבה שברגע שהבנו משהו בשכל גם נצליח לממש אותה היא נאיבית ודמיונית
אם זה היה קל, מזמן היינו עושים זאת לבד בבית
אז זה לא קל, מתאמנים, נופלים, קמים וחוזר חלילה עד שמטמיעים יכולת שלא היתה
ומה מונע מכל זה לקרות? אותה יוהרה דרכה דרשתי מעצמי יכולת שמעולם לא רכשתי
ההיפך מהיוהרה זו הענווה
איך מרסקים את היוהרה ומחליפים אותה בענווה בריאה
את זה במאמרים הבאים
באתר הכרה מובא פירוט נוסף בנושא זה ובנושאים משלימים.
בברכה
