הוואן עוצר למרגלות ההר, אני מרים את הראש ומסתכל – קצה ההר אינו נגלה, הערפל מסתיר את ראשו.

הפחד והחששות מתחילים לחלחל, הספק מתעורר, איך אני עומד לטפס את הדבר הזה???

אנחנו פורקים את האופניים, כמה בדיחות עפות לאוויר, מתארגנים ויאללה מתחילים לטפס.

ההתחלה קשה, השיפועים תלולים, הרגליים מתאמצות, הגב דואב, הנשימה כבדה והמחשבות מתרוצצות. תזכיר לי בבקשה אני פונה לעצמי, בשביל מה זה טוב?

בקבוצת לימוד החשיבה ההכרתית שלנו לעיתים מדברים על הקשיים העולים בחיינו, ואני נזכר במשפט חשוב שאומר: “כאשר אני פוגש את הקושי דרך העומס אני חווה סבל, כאשר אני חווה את הקושי דרך השיעור אני חווה אתגר, התפתחות ושמחה”.

אני כבר מרגיש טוב-טוב את הקושי וגם את תחושת הסבל מזדחלת ומתעצמת, ומחליט לפתוח לעצמי אפשרות לחוות את הקושי הזה בצורה חיובית. אני יכול? לא בטוח אבל אנסה…

בהדרגה אני נכנס לקצב קבוע ומתחיל להתמקד בחושים, אני כבר תקוע על ההר אז למה לא לבדוק מה מסביבי?

מקיפות אותי צמרות גבוהות גבוהות בכל גווני הירוק האפשריים, על הגזעים משתרגים מטפסים בפריחה צבעונית, ציוץ ציפורים ערניות מכל עבר, ריח של צמחיה וטחב, ניחוח אדמה רטובה שעושה לי חשק לטעום…

האוויר על ההר קריספי ואני מרגיש אותו על הפנים החשופות, הכל חד וברור.

הרבה דברים יפים וטובים מסביבי, אני פותח את הלב ונותן להם להיכנס, רואה אותם, מכיר תודה על כך שהם כאן, והם עוברים בהדרגה להיות מרכז החוויה שלי. בלי שאני שם לב הקושי מתפוגג.

המחשבות מצטמצמות, החושים מתחדדים והלב, הו הלב. הוא שר ומתרונן.

היער והאופנים ואני – אחד, ללא הפרדה, בהרמוניה. אני קטנטן ועצום בו זמנית.

כל הגוף כואב לי, אבל אני מרחף, אין מאמץ, תחושת ההתעלות והשמחה דוחפות אותי במעלה ההר.

ימימה אמרה ש- “אין זמן ברוחני” כלומר, השעון מתקתק רק בעולם הגשמי ואילו ברוחני לא קיים בכלל מושג הזמן אלא רק החוויה בהווה.

ואכן, כאן ועכשיו על ההר הזמן נעלם, הופך להיות חסר משמעות. העולם שלי מצטמצם מאוד והחוויה מתעצמת. איזה כיף! איזו שמחה!

הנה מגיע השלג, מעטה לבן וצחור ושקט. הנוף שונה כאן, מלא הוד ומלכותי, כאן יש וָייבּ אחר, עולה בי תחושה של טוהר ויראת כבוד.

נולדתי במזרח התיכון – מה אני מכיר? שמש ואבק. במעלה ההר הזה, אני מתרגש מהחוויה הייחודית של הרכיבה בשלג, כאילו עברתי למציאות חדשה.

אני שומע רק את רחש הצמיגים שחורצים תלמים בשלג. אני עף.

ללא אזהרה מוקדמת, אני בפיסגה, פוגש פנים עייפות ומחייכות של חברים טובים, שותפים לשריטה.

מאז התחלנו לטפס, עברו שעתיים, איך עברו שעתיים, איך? זה הרגיש לי כמו רבע שעה.

על פיסגת ההר חי לו עץ עתיק בן אלף שנים, ניצב במלוא תפארתו, אנחנו הולכים לחלוק לו כבוד, איך הוא הצליח? אבל אני בן 45 והוא בן 1,000 עוד יש לי זמן ללמוד.

עולה לוואן ומתיישב שמח ועייף, העיניים כמעט נעצמות, ובריחוף של נים-לא-נים מחשבות הלב עולות מהדהדות, עונות לשאלה שנפתחה למרגלות ההר.

* הכותב הינו רוכב חובבן, ואינו לוקח חומרים אסורים מכל סוג שהוא 🙂