משלחת ההורים לפולין עוד מעט יוצאת לדרך ואני מבין שאני לא מוכן. מתחיל בטרחה. איך מתכוננים לכזה מסע?
דבר ראשון מרחיבים ידע. אני כבר יודע שהמימד השכלי שלי חזק ומשפיע על מרבית המימדים. אם השכל לא יקבל את מה שהוא צריך, אף מימד אחר לא יפתח. אז אני מתחיל לאסוף חומר, קורא ספרים, רואה סרטים, מהקל לכבד.
בסרט "ספינת השוטים", על רקע פסטורלי של ספינת תענוגות הולכים ועולים תדרים אחרים, תדרים של שנאת האחר, השונה. תדרים של אטימות ושל תמימות. המסר ברור, כולנו שוטים.
בסרט "הבריחה מסוביבור" זה כבר מאוד קשה. האכזריות והשנאה חסרת הפשר, השכל מסרב לקבל את המראות והרגש נכנס, הדמעות זולגות והגוף כולו נרעד ונרגש.
במקביל קורא ספר שכתבה דודה ז"ל של אבי. אשה שהכרתי לא מעט שנים אבל את הסיפור שלה לא הכרתי בכלל. מגוללת את חייה מגיל 12 בלודג' עד עלייתה לארץ בגיל 19. שום רעה לא פסחה עליה: גטו, רעב, טיפוס, אקציות, מחנה עבודה, מחנה ריכוז, צעדת המוות, ספינת מעפילים, גירוש למחנה מעצר בקפריסין. כל הפרקים שהכרתי משיעורי ההיסטוריה באשה אחת קטנה, לבבית, וחייכנית שהכרתי אבל מעולם לא הבנתי איזה סבל ואיזה תעצומות גלומים בה.
פניתי לתיכון וציינתי שבניגוד לילדים, משלחת ההורים לא קבלה הכנה, והאם ניתן לעשות משהו. הפניה נפלה על אוזניים מאוד קשובות ואורגן מפגש שיח של קבוצת ההורים. 45 הורים במשלחת, קבוצה נכבדת, למרות השעה הלא נוחה למעלה ממחצית ההורים מגיעים למפגש.
בחלקו הראשון של המפגש כל הורה מציג את עצמו ומספר מה הביאו להצטרף למסע. לכל אחד יש סיפור, והסיפורים מרגשים ומציפים. אחד סיפר על אביו ניצול שואה שכל חייו שתק ויום לפני מותו במיטת בית החולים פתח וסיפר הכל. למחרת נפטר משאיר את בנו עם כמיהה עזה ללמוד ולתעד. הבן כתב ספר שיצא לאור לפני שנתיים אבל עד היום הוא לא מצא את תעצומות הנפש לצאת למסע ורק עכשיו סיפר לנו, הוא מרגיש מוכן.
מנהלת התיכון סיפרה איך כשהגיע לניהול התיכון היא סברה שיש לבטל את המשלחות לפולין אבל אחרי שהצטרפה למשלחת היא הבינה את טעותה ומאז היא שמה לה למטרה להגדיל את המשלחות משנה לשנה.
מספר הורים נוספים סיפרו שתמיד רצו לנסוע לפולין אבל לא הסתדר או שלא היה מתאים ועכשיו זה נכון להם להצטרף. נספר הורים אמרו שזה "מסקרן" אותם, אבל ברור לחלוטין שזו לא סתם סקרנות.
אני סיפרתי איך עד היום נמנעתי ואפילו ברחתי מלנגוע בשואה. משפחתו של סבי ברחה ב-35 מפולין, לפני השואה. ואצלנו בבית לא דברו על הנושא בכלל והיום אני מרגיש שהגיע הזמן להפסיק לברוח ודווקא לנסות כן להתחבר.
קבוצה מדהימה של הורים שאני גאה להיות חלק ממנה. למרות שאני לא מכיר אף אחד מהם עדיין, אני בטוח שיהיה נכון ונפלא לחלוק איתם את המסע.
בחלקו השני של המפגש, רכזת ההיסטוריה של התיכון נתנה תקציר של תולדות השואה. הסבר מתומצת ומדויק של המאורעות העיקריים בתולדות השואה. באמת מורה מדהימה, מלאה בידע וביכולת מופלאה להעביר הרצאה מרתקת. ההרצאה הזאת עושה סדר בשכל, שלבים, תהליכים, מקומות. או במילותיה של המרצה: אדם, זמן, מקום. המידע הזה עוזר לרגש להיפתח ויעזור לי בהמשך בביקור ב"יד ושם" ובתקווה גם במסע עצמו.
נסעתי ל"יד ושם". הצטיידתי בכניסה במכשיר שמע לקבלת הסברים מפורטים של התחנות ויצאתי לדרך.
הייתי במקום למעלה מחמש שעות ולא סיימתי. הגעתי לאזור מחנות העבודה וצעדות המוות ולא יכולתי יותר. יצאתי החוצה לנשום אוויר. בלב מועקה גדולה והעיניים חנוקות מדמעות.
תחנה אחרי תחנה חוויתי את מהלך ההיסטוריה מהספרים נגלל מול עיני בתמונות, מראות, צבעים, קולות, וריחות. זכור לי במיוחד מסך אחד שבו תמונות של כפר שלם שהנאצים הגיעו אליו וצילמו את כל היהודים בכפר למטרות תיעוד, כולם נרצחו. והתמונות עוברות ובינהם תמונה של ילדה שנראית בדיוק כמו הבת שלי ותמונה של זקנה שנראית כמו סבתא רבא שלי ז"ל. זכורה לי בנוסף תמונה מחזור של סיום תיכון. עשרות תלמידים מחייכים, העולם כולו לפניהם, בדיוק כמו תמונת המחזור שלי מסוף התיכון. רק שהחיים לא לפניהם, כולם למעט אולי בודדים, נרצחו.
חזרתי הביתה ואשתי מרגישה מה עובר עליי. היא שואלת אותי למה אתה עושה את זה? הרי אתה יודע שיהיה לך קשה במסע עצמו בפולין, למה להוסיף לזה עוד עכשיו?
אני לא יודע אם ואיך זה יעזור אני עונה לה, אבל אני כן יודע את ערכה של הכנה.
הטיסה יוצאת הלילה. שאלוהים ישמור עלינו.