אשתי מקפידה להכין אוכל טרי וטעים לילדים. אני יודע שהיא לא היחידה. אבל אני לא מצליח להבין את זה.
הילדים כבר גדולים, לפעמים הם מעדיפים לאכול בחוץ עם חברים, וכשהיא טורחת ומכינה והאוכל נשאר בצד זה מתסכל. הם יודעים להסתדר, הם לא יהיו רעבים. אבל ההקפדה שיהיה אוכל טרי וטעים בבית קיימת וזה לא משנה גם אם עכשיו היא מותשת וגם אם הם בסוף ירצו לאכול במקום אחר. עבורי, שאני לא מקפיד, זה לא נראה הגיוני. אם אני עכשיו עייף, אז מצידי שיקנו שניצל בפיתה אצל דוד או (השם ישמור) יחממו מאמאעוף במיקרו.
אני אפילו לא אנסה לטעון מי צודק. אני מעריץ אותה על ההקפדה ועל זה שהיא לא מוותרת. אני רק מנסה להבין איך להכיל את זה, איך להכיל את התגובה שלי מול בקשות מידי פעם שנראות לי לא הגיונית.

השבוע אשתי החליטה להכין למחר בצהריים עוף בתנור. היא הכינה הכל בערב, ניקתה, ותיבלה, אבל לשים בתנור כדאי כמה שיותר קרוב לפני האכילה, לכל המאוחר בבוקר, אחרת זה פחות טעים, זה מתייבש. למרות שהילדים יכולים לשים בתנור בעצמם, הם נזכרים באוכל רק כשהם רעבים, ואז אין להם סבלנות לחכות שעה עד שיהיה מוכן.
אז היא שואלת אותי אם אני אוכל בבוקר להשגיח על העוף בזמן שהוא מתבשל לו בתנור. מצידי (מכיוון שאני לא מקפיד) אפשר גם להכין בערב והם יאכלו קצת פחות טרי. ואם אין להם סבלנות זו בעיה שלהם, הם כבר לא ילדים קטנים. כל ההתעסקות בזה עושה לי כאב ראש. ברור לי שיש אלף דרכים יצירתיות למצוא פשרה קטנה או גדולה כדי שלילדים יהיה אוכל טעים ומזין. אבל מכיוון שפתאום מבקשים ממני דברים, אני מתעצבן.
בסוף נשארו שתי אפשרויות: שהיא תקום מוקדם להכין (ואולי תעיר אותי) או שנקום כרגיל ואצא קצת יותר מאוחר לעבודה. אחרי קצת כעס ובלבול בחרתי באפשרות השניה.
באמת זה לא ביג דיל, זה קטן עלי להשגיח על עוף בתנור. ה׳הקרבה׳ שלי היא כלום לעומת ההשקעה שלה. הייתי רק רוצה פשוט לקבל את זה יותר בקלות.

האם גם אתם עושים דברים גם כשאתם לא באמת מבינים או מסכימים? האם אתם מצליחים לעשות את זה בקלות? תכתבו לי (shay.raz@gmail.com) אני אשמח לשמוע.