בחלק של ימימה נאמר "הרי אותו לומד לא ייתן לפעילות הכרתית להתרחש בו".

מה? אני לא נותן לפעילות הכרתית להתרחש בי? אני שרואה את עצמי כלומד, במסלול התפתחות, טורח, מבין הבנות יישומיות ומיישם, שם לעצמי רגל ומונע את התפתחותי? התשובה היא שכן. בוודאי שכן. אבל זה לא חכמה, החכמה היא לזהות איפה אני עושה את זה ולהפסיק לעשות את זה.

יושב ועושה מלאכה ולא מוצא הבנה יישומית. מבין שאין טעם לבהות במחברת ובוחר בהמתנה. פותח מרחב ומנסח שאלה: איך אני מונע מפעילות הכרתית להתרחש בי, ומה לעשות כדי להפסיק להפריע?

השבוע מזמן לי שני מתרחשים עם דמיון רב: באחד, בעבודה, אני שומע משוב מעורפל ולא נעים דרך צד שלישי על התפקוד שלי בעבודה ואני מתלבט האם ליזום שיחה ישירה עם נותן המשוב. בשני, מתארגן מפגש חברתי עם בני זוג של הקבוצה שנסעה למשלחת לפולין ואני מתלבט האם ללכת למפגש או לא.
הדמיון בין המתרחשים שבשניהם אני בצומת בחירה האם להיות במקום שאני צופה בו אפשרות לעומס.
בעבודה, שיחה עם נותן המשוב בדרך כלל מביאה אותי לכעס ושיפוט. במפגש הקבוצתי, אני חושש שזה יהיה מפגש סרק ותפל. מצד שני יכול להיות שאני אפגוש מהות. בעבודה אולי אני אלמד משהו על עצמי ואזהה מקום להתפתחות והמפגש הקבוצתי יכול להכיל חוויות שנוספות שיעצימו את המסע לפולין כמו שיתוף בני הזוג שלא היו במסע והכרה בהבנות חדשות.

הנטייה שלי בשני המקרים היא לבחור בהימנעות. אני רואה פוטנציאל לעומס, למדתי שעומס מתחמים, אני מתחם ע"י הימנעות. הבחירה הנכונה צריכה להיות נוכחות. להיות במקום שיש בו פוטנציאל לעומס וגם למהות, להתכוונן למהות והכי הרבה יהיה נפלא. הימנעות זה לא תיחום. נוכחות מאפשרת תיחום במידת הצורך.
הבחירה שלי בהימנעות מונעת מפעילות הכרתית  (מהות) להתרחש בי.

ההבנה היישומית היא: שבכל צומת בחירה שאני מזהה בחירה בין הימנעות לנוכחות, לבחור בנוכחות.

בחרתי ללכת למפגש של קבוצת המסע לפולין וקרה משהו מדהים. אחד הדברים שקרו לי במסע זה שלא הצלחתי לבכות. רציתי מאוד לבכות אבל לא הצלחתי, עצרתי. יצאתי מהמסע עם שיעור לפתח יכולת לבכות. במפגש הקרינו סרט של תמונות מהמסע, באמצע הסרט התחילו זולגות לי דמעות. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שיצאתי למסע בפולין והרגשתי נפלא. גם יזמתי שיחה בעבודה עם נותן המשוב ואכן למדתי משהו על עצמי.

הפעם, לא מנעתי מפעילות הכרתית להתרחש בי.