• מחשבה יוצרת מציאות?

    מחשבה יוצרת מציאות?

    באחד השיעורים חבר העלה לדיון את המשפט המוכר “מחשבה יוצרת מציאות”.
    מאז השיעור ההוא, אני מנסה להבין אם יש בו אמת או לא.
    בפשט, אם מתייחסים למציאות חיצונית, הוא נראה כלא נכון. אין קשר ישיר בין מחשבותי לבין המציאות שמתרחשת לפי חוקיות משל עצמה.
    אבל מה לגבי “מחשבה יוצרת מציאות פנימית”? 
    אמר רבי נחמן: “אדם נמצא במקום בו מחשבותיו נמצאות, וודא שמחשבותיך יהיו במקום בו תרצה להיות”
    המחשבות שלי הן פנימיות ולפיכך יכולות ליצור מציאות פנימית. אם מחשבותי ממהות, מוכוונות ומונהגות מהכרת הטוב, אז אני נוכח ופועל מכוח המהות. לצערי, אני גם יכול לכוון את מחשבותי לשדה הדימיון, לתת להן להיות מושפעות מעומסים ומפחדים, ואז מציאותי הפנימית עמוסה, אינני נוכח ופעולותי אינן מהותיות. לכן המציאות הפנימית שלי היא תולדה של אופן החשיבה שלי. 
    אבל, ישנו רובד נוסף, שקשור למציאות חיצונית. אם מחשבותי מוארות מהכרת הטוב, אז אני נוכח ופועל מכוח המהות, ויש לי השפעה על עצמי, על הסובבים, וגם על מתרחשים. ואם יש לי השפעה על מתרחשים, מדובר כבר במציאות חיצונית. כלומר, החשיבה האישית שלי אכן עשויה להשפיע על המציאות. 
    מורתנו ימימה אמרה “ברגע שישנה צִיפִייה מהאני הגשמי ולא עצמיותך הפנימית פנימה מעצמיותה, אז ההסתכלות שונה וכל אשר קורה מסביבך” 
    הרובד הנסתר נמצא ב- “כל אשר קורה סביבך”. אם המחשבה שלי נובעת מציפייה לטוב ומהכרת הטוב, עשייתי תהיה בהתאם, ואז מה שיקרה סביבי ישתנה, המתרחשים סביבי ישתנו.
    למחשבות טובות יש יכולת ליצור מציאות!
    זו הבנה יישומית ועוצמתית עם מוקש קטן – המחשבות הטובות שלי נדרשות לעמוד בפני עצמן, להיות אמיתיות ומהותיות, נקיות מרצון לשנות את המציאות.
     
     
     
  • בדרך

    בדרך

    נשען על קירות חמימים, יציב פנימה. מחיצות מאפשרות, קשוב.

    ירא את אלוהי, ישראל חרוזה אצלי בנפש.

    סיב אור, מיתר בקצותיו, מוביל, שוכך, שלם.

    אדוות מעגלים חולפות בי, יוצר חדשים.

    דבר אינו שלי, גוף מעפר ונפש ממעל באים ושבים.

    חושב ששלי, לעכשיו, לזמן שנספג באינסוף.

    מרגיש אבק ועצום, חושב שמבין ונזכר.

    זוכה ומקבל, רץ ושב, מתייאש ונחוש, נופל וקם.

    מרים את הראש ומשפיל מבט, כוסף לכוכב הצפון.

    כף היד הגדולה נושאת אותי מוסרת חסדה ושבטה,

    צמתים ודרכים, מלבה את הכח, לעשות לעשות לעשות.

    מודה אני לפניך, רבה אמונתך.

  • דיבור הכרתי

    דיבור הכרתי

    בפרשת “שלח לך” חוזרים המרגלים עמוסי טוב הארץ ומדווחים: ,”וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם.”

    זאת אומרת, ראינו שהארץ זבת חלב ודבש, אבל יש בה עמים חזקים וערים בצורות ואנשי ענק…

    ומה אם היו אומרים אותו דבר, אבל הופכים את המשפט? ראינו עמים חזקים וערים בצורות, אבל הארץ זבת חלב ודבש.

    זה נשמע ומרגיש אחרת, הכוונה שונה, הדגש הוא על מה שטוב ולא על מה שמאיים.

    אני למדתי מכאן שיעור על דיבור הכרתי.

    אמרה ימימה : “מראשית דיבור דיוק מתחיל” המילים הראשונות צריכות להיות מדויקות, מחוברת למהות, לא לעומס.

    במתרחש, על מה אמקד את ראייתי? האם על העומסים שעולים או על המהות שיש בו?

    דיבור הכרתי הוא כלי שיכול לעזור לי בחיבור לאמת, למנוע עמימות.

    כאשר אני הכרתי למילים שלי קורה דבר מופלא, הן נושאות איתן תדר מהות עם יכולת השפעה. הדיבור הטוב משפיע פנימה על הנפש של עצמי ויוצר מעגל של היזון חוזר לביסוס התדר הטוב שבפנים. בנוסף, הוא משפיע כלפי חוץ על הסובבים אותי, ומי שרוצה ויכול – יתחבר.

    לדיבור מהותי יש יכולת השפעה עוצמתית.

    ובחזרה למרגלים ולעצמי – זה מתחיל במקום האמוני, אני יוצא לדרך מנקודה יציבה מחובר לתדר של עשייה מהותית ונאמן לראיית הטוב ולהכרתו לאורך כל הדרך. הדיבור ההכרתי שומר עלי.

    ולמה חשובות המילים? כי בדרך שבה אני הולך תמיד יעלו קשיים, תהיינה התנגדויות, ומולם יתייצב הדיבור ההכרתי, מחובר למהות ולראיית הטוב. ואז במקום פחדים וכעסים ושדה דמיון, יהיו חשיבה מעמיקה, תיכנון יצירתי, תעוזה.

    “מראשית דיבור דיוק מתחיל” – אני רואה טוב ומתחבר למהות, מדייק בדיבור, מתייצב על הנקודה הנוכחית ועושה את הצעד הבא קדימה.

     

  • שליטה והשפעה

    שליטה והשפעה

    “אין לי שליטה במציאות, מעולם לא היתה לי שליטה במציאות, אין סימן שעומדת להיות לי שליטה במציאות, אין לי צורך בשליטה במציאות”
    בשיעורים, אנחנו דנים במשפט בהתייחס לאמונה שאין לי כל שליטה במתרחש החיצוני, המציאות קורית ואני רק יכול לנסות להשפיע.
    האם המשפט הזה יכול להתאים גם פנימה לנפש?
    במתרחשים שחוויתי,ניסיתי לשלוט על מתרחשים פנימיים ונכשלתי פעם אחר פעם.
    מול המתרחשים עולים עומסים, פועלים אוטומטים. אם אני מנסה לשלוט בהר הגעש הפנימי, הטמפרטורה רק עולה, עוד עומסים עולים, מכוונים את הכעס והדחייה כלפי עצמי פנימה, סותרים מהות.
    השליטה לא עובדת לי.
    בהדרגה אני מבין שבדומה למתרחש החיצוני, גם על המתרחש הפנימי אין לי צורך בשליטה.
    על המתרחש הפנימי אני מבקש להשפיע.
    למה להשפיע?
    כי לשלוט, זו עשייה ממוקדת תוצאה בדרך של כפייה. הניסיונות לשליטה אינם באים ממקום של מהות, אלא של עומסים, כעס, שיפוט, לחץ. בשליטה האגו הוא המלך.
    התחליף לשליטה היא ההשפעה – נתינה מידתית ללא אחיזה בתוצאה, העברת טוב ושפע שזכיתי לקבל. הניסיון להשפיע בא ממקום של מהות, של אהבה, של הכרת הטוב.
    אז איך זה עובד פנימה?
    לא תמיד אני מבחין בהפרה, אבל אם עולים אצלי תדר של לחץ ושל רצון מיידי להבין מה קורה, אז אני מזהה שאני מנסה לשלוט פנימה.
    אחרי ההבנה שאני מנסה לשלוט, אני מהרהר באמונה שהזמן הנכון לראיית והבנת השיעור עוד יגיע, ולכשהוא יגיע אדע ואפעל ממהות. לעיתים זה מצליח, ואז אני פותח מרחב להשפעה.
    לתת לעצמי אהבה, אורך רוח, לקבל עצמי ולהמתין, להחזיר יציבות למערכת.
    עבורי ההמתנה היא כלי חשוב בשעת עומס. ההמתנה היא נתינה לעצמי, אני לא יודע כמה זמן היא תארך, מתי או אם בכלל תהיה תוצאה.
    אני ממתין מתוך מקום של קבלת המציאות וקבלה עצמית והסכמת הלב שכך זה עכשיו.
    אוהב פנימה, קשוב, נוכח, מאמין.
  • חברים

    חברים

    לפני כמה ימים זכיתי בחוויה מיוחדת.
    ביקשתי את עזרתם של כמה חברים כדי להציג בפניהם חזון אישי הנובע ממהות ויש לי רצון להגשים אותו.
    קבלת עזרה מחברים היא לא דבר שיגרתי אצלי, אני רגיל לעשות לבד או לשלם עבור ביצוע. בפעם הזו הרגשתי שנכון יהיה לשתף חברים, להציע להם להצטרף לחזון, וכמובן לשמוע את עצותיהם הטובות.
    מסביב לשולחן היו אהבה ונתינה, ואני הרגשתי קצת מתח אצלי בפנים, זה מצב מוזר לי, לשבת כך עם חברים שטרחו ובאו במיוחד עבורי, ללא תמורה.
    אחרי שהצגתי את הרעיון והדרך שבאמצעותה חשבתי להגשים את החזון, החברים שיקפו לי בעיה משמעותית והסבירו מה לדעתם השינוי התודעתי שעלי לעבור בתהליך ההגשמה.
    במהלך השיחה, הרגשתי שקשה לי לשחרר אחיזה מהדרך שכבר תיכננתי, המשכתי להאחז ולשאול שאלות כדי להוביל את השיחה לכיוון שרציתי. את החזון ניסחתי במשך תקופה ארוכה בתהליך מורכב והרעיון לביצועו העסיק אותי במשך חודשים. היה לי ממש קשה לוותר על הדרך שהתוויתי.
    בשלב מסוים בשיחה הרגשתי וראיתי את ההתנגדות העזה שלי ותהיתי למה ביקשתי עזרה אם אני לא מוכן לקבל אותה. ניסיתי לנטרל את ההתנגדות בכלים שאני מכיר, קשב ונוכחות. אז פשוט שתקתי והקשבתי, מקבל בלי לערבב את עצמי ורצונותי, מאפשר למילים הטובות של החברים להיקלט אצלי בנפש. והחברים דיברו והסבירו בסבלנות, אמת על השולחן, בהגיון ובאהבה.
    בהדרגה התחילה להתגבש לה הבנה, בהתחלה בשכל – הדרך שבה אני רוצה להגשים את הרעיון היא רחבה מדי והפרוייקט עשוי ללכת בכיוון לא נכון וסופו שלא להתגשם.
    ואחר כך בלב – עמוק בפנים ידעתי את האמת, אני הולך בדרך יישומית שאינה במידתי, דרך לא נכונה בשבילי.
    בהדרגה התיישבה לה ההבנה, הקבלה, והמחשבות התחילו לשנות כיוון.
    את הפגישה סיימתי שמח ומלא בהכרת תודה.
    שמח שהצלחתי לאפשר לעצמי לקבל עזרה, שמח ששיחררתי אחיזה בדרך שגויה, שמח שמתחילה להתגבש דרך שבה אוכל להנחית את הרעיון הרוחני שיש לי לעולם המעשה.
    זכות מיוחדת היא לקבל חברים טובים, ללמוד מהם, ולתקן.
  • מוסיקה

    מוסיקה

    ״המשתנה הוא גם משתנה מחולשתם של החלקים או התחזקותו היחסית להתחזקותו לכוחם המשתנה והמעבר שבין הנמצא לבין המשתנה כמתחזק״
    מה זה???
    כשקראתי את המשפט הזה, מתוך חלק המבוא של ימימה, השכל לא הבין. לא ברור לי הקשר בין המילים, אין היגיון נראה לעין.
    אז ניסיתי בדרך אחרת, לרשום מה אני מרגיש תוך קריאת המשפט, לתת למימדים אחרים מקום, להפעיל את הלב, לפתוח את מקור האמונה.
    במשפט אני רואה תדרים של תנועה, של הרמוניה, ושל התחדשות.
    בשינוי ובצמיחה אישית יש תנועה וזרימה מתמידים בין חלקי הנפש.
    מתקיימת הרמוניה בין החלקים, הם משתנים באופן מתואם, יש חסימות, יש מעברים של אור – מתקיים בם הכל.
    כל החלקים זורמים בנהר הנפש, החזקים והמתחזקים, חלקי היש וחלקי הנותר להשלמה.
    יש מורכבות רבה במבנה. המשתנה כמתחזק הוא תזמורת גדולה ומגוונת שיוצרת מוסיקה.
    אבל מתחת למורכבות הזורמת אני מרגיש עוד משהו, איזה תדר נסתר.
    זה תדר של משהו גדול ממני בהרבה, שמפעיל את הכל, בגשמי וברוחני, שיצר את התזמורת ונטע בה את היכולות לנגן. יש מפתח להבנה כוללת אבל הוא לא בשבילי, מפתח מעולמות עלומים ומשפיעים.
    אין לי צורך בו, אני אחראי רק עלי, על הרצון לשינוי ועל היישום כנתינה לעצמי – כאן ועכשיו.
    התדר הנסתר נמצא כסוד בתוכי, כמקור כח לחיזוק רצוני האישי לחשוף את מהותי ולהתגבר.
    אני מקבל אותו, בפשטות, בלב פתוח, בהכרת תודה.
  • אדם-אדמה

    אדם-אדמה

    “וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה” (בראשית ב’, ז)
    שֵם האדמה בשמו של האדם.
    באדמה טמון כח, היא אם כל חי, מנביטה, מצמיחה, ומאדירה. מקיימת בפשטות שקטה וחזקה.
    והאדם, האם טמון בו כח? מה הוא מנביט? מה הוא מצמיח ומגדל ומקיים?
    באדם נובטת המילה. זרע מילה נישא ברוח, נטמן במרחבו, באדמתו וממתין. המילה יודעת, היא נושאת מטען חשוב להתפשטות האור בתוכו, וממתינה.
    וברגע אין יודע מתי היא נובטת, קטנטנה ומרפרפת, ועוד קצת מציצים העלים, והאדם-אדמה כבר מרגיש ומכיר, ובנפשו מהבהב הסיב הראשון. ובסבלנות, בקצב פנימי ונכון צומחת המילה באדמת האדם, מתפשטים שורשיה עמוק פנימה וגבעול ועלים כוספים אל השמש. ובעמל ובטירחה ובשאר החובות היא נישאת ונגלית בהוד ובתפארת. והאור הפנימי מהדהד בסיבים והאדם-אדמה מתקרב בפסיעות קטנטנות, לַתוֹך הטהור הקדוש העליון.
    ובדרך הוא פוסע ושר, ופניו אל הרוח, וליבו פתוח, נוכח ומקשיב, אדמתו מוכנה ושמחה לקבל ולהנביט זרעי מהות חדשים.
  • המים והלב

    המים והלב

    כַּמַּיִם, הַפָּנִים לַפָּנִים–כֵּן לֵב-הָאָדָם, לָאָדָם. (משלי כז’ יט)
    כמו מים המשקפים את פניו של אדם מול מראה, כך ליבו של האדם מולי משקף את ליבי.
    אמרה ימימה: “לב בפתיחות חוזר למהותו, משתחרר ממיצרו חוזר לנתינה לכוחו, נתינתו, שמחתו.”
    בדומה למים, גם הלב יכול להיות שקט ורוגע – במהותו, ולפעמים סוער ועמוס – מצומצם במיצרו. כשבמהותו, המים שקטים ופניהם כפני מראה מלוטשת, הלב פתוח, נתון בכוחו ובשמחתו השקטה והעוצמתית, נכון ויודע לשקף את הטוב.
    לב האדם לאדם זוהי מהותה של ההשפעה. נתינה שאינה תלויה בדבר, מתוך רצון מהותי להשפיע, באהבה ובלב פתוח, נושאת תדרים של טוב ושל חסד המעוררים את האדם שמולי ופותחים את ליבו בחזרה אלי. ובהידהוד הזה שפעולתו סמויה ומופלאה, אני צופה ומרגיש בהשתקפויות של ליבי, של נתינתי – ושמח. מידה כנגד מידה.
    וכשאני שמח, מתעצמת אנרגיית החיים שלי, מתחזקת יכולתי לממש את רצונותי המהותיים, הלב נפתח ויש נתינה, אני שמח – וחוזר חלילה, מחזור לולייני נשגב של היזון חוזר שיש בו התפתחות ושמחה וקדושה.
    ויש גם השפעה במימד אחר, אנחנו מחוברים בעולם הרוחני שמעלינו. לבבות פתוחים המשתקפים זה בדמותו של זה, תדרי נתינה ואהבה שמתלכדים ומתחזקים ועולים, גורמים להתעוררות כאן למטה שמעוררת עולמות של מעלה ומורידה אלינו שפע וחסד המסייעים להתפתחות האישית.
    השפעתו של הלב החוזר למהותו חשובה לחיי, אני רוצה להמשיך וללמוד איך לראות את הטוב, ללמוד לקבל אותו, ולתת אותו באהבה לעצמי ולסובבי.
  • מאלף ועד יוד

    מאלף ועד יוד

    בחודשים אלול ותשרי, אני מתכונן לקראת השנה החדשה, פותח, שואל, מחפש, ומנסה לחשוף את הקורים העדינים המחברים את העליונים לתחתונים. רוצה לשפר, ליישב, לשוב, לחזק, לקרב, להיטיב.
    בראש השנה אני מבקש לעשות חשבון נפש לעצמי. הדאגה מתגנבת ללב, הרי אתייצב מול הפרותי, חוסר דיוקי, האם טוב יהיה לי לחטט בעומסים?
    ופותח מרחב, קורא את שיעורי ומלאכותי משנת תשע”ה, מתמקד ביש, בטוב היחסי ובטוב שברצוני לחזק.
    סופג, נזכר, מתרגש ומתעורר, אל מול החכמה וההבנות שהמתינו לי בסבלנות אין קץ. שערי שפע שהוצגו בפני על ידי שליח מואר, ליבי שמח על הזכויות והעמל המבורך.
    בערב יום הדין, אני ניצב אל מול הרשימה שהכנתי, מתומצתת, מצומצמת, של הנותר להשלמה. באהבה ביראה ובתקווה.
    ובתפילת מוסף של ראש השנה עוזרים בעדי, תקיעות השופר מרוממות את הנפש ושליח הציבור מתחבר ומחבר אותי ברגש ובעצמה.
    “הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ
    נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל
    בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ
    עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי”
    הרשימה שהכנתי מתמוססת לתוך הנפש ואני נוכח, מרומם, טובל באור, שרוי בתוך קרע בזמן בו נעלמים המימדים הגשמיים, אני כלום והכֹּל.
    נרגש ונכון, אני יוצא שמח ומלא אנרגיה טובה לימים שבין כסה לעשור.
    וביום כיפור, היום הלבן, היום הקדוש, יום הטיהור, כל התחושות שלי מתחדדות, הנימים נחשפים, זו יממה של חסד ושל התעלות. אני הולך ברחוב והקדושה מורגשת בכל.
    בשעות התפילה הארוכות, אני מתחנן ומבקש להתחבר לסליחה, למחילה ולכפרה, אבל לא מצליח. אני רוצה יתר על המידה ולא מצליח לשחרר את האחיזה. אבל אני עדין כאן, מרגיש את תדר הקדושה חד וברור.
    היכל התפילה מלא מפה לפה, ים של טליתות לבנות וכולם שרים מעומק הלב והנשמה. בחוץ עומדים אנשים שבאו לשמוע ולהרגיש, ארבעת המינים בתפארתם, ראשם בחלונות מקשיבים לנעילה. האויר מזמזם באנרגיה של קדושה וטהרה. נשמת ישראל מהדהדת בסיבי נפשי.
    בקצה קצהו של היום, אני מצטרף לשירה האדירה שמשחררת אותי ומגרשת את השכל שמפריע.
    אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ”
    ושוב עוזרים בעדי, ואני מתחבר בסערה שמטלטלת את הגוף והנפש. צמרמורת מכף רגל ועד ראש, והתעלות ושמחה ואהבה ואור שרב לי מלהכיל. השירה והמילים נטמעו והם זימרתה של הנפש.
    אני כותב את המלאכה שלושה ימים אחרי יום כיפור, ועדיין מרגיש את הדהודי הקדושה, מלא באנרגיית חיים ובשמחה שקטה ועמוקה, בשלום.
    מתרגש ומתכונן לשנה חדשה הבאה עלינו לטובה, תשע”ו של לימוד, התקרבות וחסד.
  • שני גוונים של שחור

    שני גוונים של שחור

    ערב ט’ באב, היום הנורא המציין את חורבן הבתים, תפילת ערבית הפותחת את הצום.
    מגילת איכה המתאבלת, השואלת, התוהה, ההמומה, מטלטלת את תוככי נפשי. הקינות המצמררות המתארות הרג, רצח המוני ומראות זוועה שבן אנוש אינו מעלה בדעתו.
    יושבים על הרצפה בבית הכנסת ומקוננים, מבקשים ושואלים, ואין מי שמקבל ושומע, אין קול ואין עונה.
    אני יוצא מחוץ לבית הכנסת, מרים את המבט לשמים, חצי לבנה יפה ומוארת והרקיע שחור, אטום.
    תדרים של חורבן ושל אסון, אני מפחד, נתקף צמרמורת.
    הבית נחרב לפני כאלפיים שנים אבל לזמן אין כעת משמעות, התדרים רוחניים ונצחיים. אני חווה כאן ועכשיו, נוכח. קשה לי.
    הולך לביתי אבל וחפוי ראש. נשמת ישראל נשמעת ומורגשת, בסיב נפש אני קשור אליה ואין לה זמן, היא צורחת אצלי בפנים, מוכה וחבולה ואני רוצה לעזור אבל לא יכול, אני בקליטה בלבד. מותקף.
    שחרית עצובה עם סיום מחריד, תאורי חורבן, הרס ומוות, עשרת הרוגי מלכות, תהליכי מוות מפורטים, מפורטים מדי. אני רואה את המחזות, מרגיש ואבֵל. זה לא בוקר טוב.
    והטלפון מצלצל כרגיל, עולם כמנהגו נוהג, בעיות, פתרונות – יום עבודה רגיל. אבל אצלי יום לא רגיל, אני בשתי מציאויות מנוגדות, מדלג בין הכרה וחסרונה. מתחבר ומתנתק.
    הצום הוא קטן מימדים, ממש כמוני. תדר הטומאה ברור וחזק, הצום תזכורת בלבד – הד קלוש לרעם הנורא.
    אני פותח מחברת ומנסה, מנסה לבדוק איפה הסכסוך שלי, איך לחזק את שנותר להשלים, להניע תהליך קדוש ומתמשך של טיהור הלב. לחזק את הטוב ולצמצם את הכעס, השינאה, הטומאה. לבצע את תפקידי, להתעורר ולעורר.
    בתפילת מנחה אני מתעטף בטלית ומניח תפילין, משתדל באותות ידועים ואהובים, הלחץ מתחיל להתפוגג, שמונה-עשרה עם חיבור לא שגרתי, קריאת שמע ואני מרגיש שיש עונה.
    כולנו תחת כיפת השמים, מרימים מבט, חצי לבנה יפה ומוארת והרקיע שחור אבל האוירה שונה, מפויסת, תחושת הקלה ושעת רצון. קידוש הלבנה שלא במקרה בדיוק בזמנו. מקבלים את השכינה, שלום עליכם ועליכם השלום.
    נולדתי בן חורין, בתוך הנס המופלא, חופשי בארץ המובטחת, נושא דגל ישראל, הכי יפה שיש.
    אבל אני זוכר, כעת רשום לי בנפש, זה אינו מובן מאליו. ניתנים לנו שיעורים במידת החסד אך יש גם שיעורים במידת הדין, והם נוראים וקשים.
    לפני מונחת שנה מלאה של השתדלות, אני מתפלל ומייחל לכך שאזכה להמשיך וללמוד, להבין ולרכוש כלים לחיזוק הרצון והעשייה.
    לחשוף פנימה עוד טפח ממהותי ולהתקרב אל אהובי, חברי ובני עמי.