הבלוג של שי

  • תיחום

    תיחום

    השבוע צצה לי בפה ׳אפטה׳ (מוכר גם כ-׳כיב׳ או פצע לבן). לפי ויקיפדיה 60% מהאוכלוסייה יודעים במה מדובר ואם אתם לא חלק מה-60% חפשו בגוגל, אני לא מתכוון לצרף תמונה.

    יש משהו ב׳אפטה׳ שגורם לך להוריד הילוך. קשה לדבר אז אתה חושב טוב טוב לפני שאתה פותח את הפה. קשה לאכול ולשתות אז אתה מקטין את תכולת הצלחת ובוחר בקפידה מה נכנס ומה לא. ובמקרה שלי הפעם, המיקום של הפצע היה כזה שבנוסף לכל הוא גם לא נתן לי לישון בלילה.

    זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי אז אני כבר מכיר ויודע שסובלים כמה ימים וזה עובר. יש כל מיני ג׳לים שעוזרים לאלחש ולהקל מעט אבל לא יותר מזה. בגלל זה מאוד הופתעתי כשניסיתי תכשיר שנקרא ׳אורלמדיק׳.

    אני לא לגמרי מבין איך, אבל התכשיר הזה בניגוד לאחרים שניסיתי בעבר, יוצר שכבת תיחום מעל הפצע, מעין חוצץ הגנה. זה לא שהפצע נעלם, הוא עדיין שם. אני מרגיש אותו בלשון, ואני רואה אותו כשאני מסתכל במראה, אבל הוא לא פעיל. הוא לא שורף כל הזמן, וכשהוא בא במגע עם אוכל זה לא כואב.
    הבעיה לא נפטרה, הפצע עוד צריך להבריא. אבל התיחום מאפשר לי לחזור לשגרה ומאפשר לפצע להחלים.

    אנחנו מדברים הרבה על ״תיחום עומסים״ בשיעורים. זכיתי לדוגמא מאוד מוחשית בגשמי של תיחום.

  • מוזמנים

    מוזמנים

    השבוע חגגנו לבתנו בת מצווה באולם. הזמנו קרובי משפחה וחברים, אכלנו טוב, רקדנו, וברכנו. בקיצור היה מאוד שמח. קרובים וחברים התקשרו לספר כמה נהנו, כמה שהמקום היה יפה, והאוכל היה טעים. היה לנו ממש כיף לשמוע שכולם נהנו והודינו להם על שטרחו ובאו לשמוח איתנו.

    כל שנותר לי הוא רק קצת להרהר בשיעורים המעניינים שפגשנו בדרך לקו הסיום, למשל רשימת המוזמנים וסידור ההושבה. אני מתאר לעצמי שמה שאני הולך לספר פה מוכר לרובכם, במיוחד אם כבר ערכתם אירוע או שניים בעברכם. ובכל זאת, אספר לטובת מי שעוד לא יצא לו לחוות את התהליך.

    כשיצאנו לדרך ערכנו טבלה של כל הקרובים והחברים שאנחנו מכירים. בטבלה עשינו שלוש עמודות, מספר משוערך, מינימום, ומקסימום. יצא לנו בין 60 ל-160 מוזמנים, כאשר ההערכה שלנו עמדה על כ-100 מוזמנים. מצאנו אולם מתאים, שלחנו הזמנות וחיכינו לאישורים. מהר מאוד הבנו שלמציאות תכניות משלה והיא לא מתכוונת ליישר קו עם ההערכות שלנו. כעבור שבועיים כבר הודענו לאולם שיערכו ל-120 מוזמנים, ויומיים לפני האירוע זה כבר היה בין 130 ל-150. ביום האירוע התחייבנו כבר ל-145 עם 10 מקומות רזרבה, ובסופו של דבר הגיעו 153 אורחים.

    במקביל התחיל משחק משחק הכיסאות המוזיקליים. איך ממקמים מספר הולך ומשתנה של אנשים לשולחנות של 8-12 כיסאות? ובנוסף עם מספר לא מבוטל של אילוצים: מי חייב לשבת ליד מי, מי אסור שיישב ליד מי, מי קרוב לרעש המוזיקה, מי רחוק, וכמובן צריך להשאיר גם מקום פנוי בכל שולחן לאנשים שאולי יגיעו.

    בסופו של יום כמו שאני מניח שאתם יודעים מניסיון דומה, אין לגמרי התאמה בין התכנון למציאות: מספר אנשים שהודיעו שיבואו, לא באו. מספר אנשים שהודיעו שלא יבואו, בסופו של דבר דווקא כן הגיעו. ומאלה שלא הודיעו, חלק באו וחלק לא, ולאו דווקא בהתאם להשערות שלנו. תודה לאל ואם קצת תושייה, פתחנו שולחן ׳רזרבה׳ ולכולם היה מקום לשבת. אולי לא המקום האופטימלי לכל אחד ואחד, אבל אני לא חושב שמישהו ממש ׳סבל׳.

    התופעה המאוד מאוד מעניינת מבחינתי היא שלא באמת הייתה פה הפתעה.

    בפרטים כן היו הפתעות, זה שדודה א׳ לא הגיעה ודוד ב׳ דווקא כן הגיע, אכן היה לא צפוי ומפתיע. אבל העובדה שהמתרחשים שקורים במציאות לא טורחים להתאים את עצמם לציפיות שלנו, היא ממש ממש לא מפתיעה. זה לא האירוע הראשון שאנחנו עושים, והתופעה הזאת, שלמציאות חוקים משלה, לא מגבילה את עצמה רק לארגון אירועים. כל מה שבאמת נותר לעשות זה להיות מוכן לזה שמשהו לא מתוכנן יקרה, ואם אכן מגיעה הפתעה לבחור בזמן אמת לקבל אותה בשמחה.

    אני מודה שהפעם לא באמת קבלתי את ההפתעה בשמחה, אבל מצד שני גם לא התרגזתי מזה כמו בעבר. אני מאוד מקווה שבפעם הבאה אצליח באמת להגיע לקבלה בשמחה.  

  • חמ”ל מתנות

    חמ”ל מתנות

    במשפחתי המורחבת אנחנו חוגגים ימי הולדת קבוצתיים. ברוך השם המשפחה גדלה ואי אפשר להיפגש לחגוג לכל אחד יום הולדת בנפרד. ישנם שלושה אירועים מרכזיים: יום הולדת לחורפיים לקיציים, ולסתיויים.

    במהלך השנים גם עניין המתנות עבר סוג של התפתחות. בהתחלה כל אחד היה מביא כאוות נפשו. עם הזמן כשרבו החוגגים קבענו סכום מקסימלי, בכל זאת תשע מתנות לאירוע אחד זה יוצא הרבה (במיוחד לסטודנטים או זוגות צעירים). מאוחר יותר נהיה גם קשה לבחור לכל אחד מתנה אז שלחנו מרגלים, ביקשנו מבני הזוג או ההורים לשאול מה החוגג רוצה מתנה. השלב הבא היה שחלק מהחוגגים פשוט פרסמו מראש מה ירצו לקבל מתנה, מה שכמובן עשה לכולם חיים קלים.

    היום כבר הכל מסודר, יש חמ”ל. כחודש לפני האירוע החמ”ל מתקשר לחוגגים ודורש מהם לבחור מתנה, רצוי בצירוף לינק לפריט המבוקש, עם תמונה, באתר ידוע כמו אמאזון או זאפ. החמ”ל רוכש הכל, אורז, מנהל את כל העלויות ומגיש את החשבון לתשלום.

    תודה לאל יש לי כל מה שאני צריך. ואם חסר לי משהו אני פשוט אקנה. כך גם הילדים, הם חונכו לא לבזבז, וכשהם רוצים משהו סביר הם לרוב מקבלים. וכשמגיע הטלפון מהחמ”ל מתחילה הבעיה. מה לבקש?

    החמ”ל הוא מקצועי ביותר, ובמלחמה כמו במלחמה, לא משאירים פצועים בשטח. תרצה או לא תרצה אתה תמצא משהו שחסר לך כמתנה ותקבל אותו. ואם אחד הילדים מהסס ולא עומד במשימה בזמן, החמ”ל פונה בשרשרת הפיקוד להוריו לוודא ביצוע המשימה.

    כמו שציינתי חמ”ל מקצועי עם רקורד משובח, מבצע פקודות קרב בהצלחה שנה אחרי שנה.

    ואני, אני לא יודע למה קבלתי צל”ש, בסך הכל רציתי לקבל (ולתת) מתנה בשלום.

     

  • שמירת הטוב

    שמירת הטוב

    התפנה לנו זמן בערב ובצורה ספונטנית יצאנו עם הבן לארוחה במסעדה. היה ממש כיף, אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה, אם אי פעם, שישבנו יחד ככה רק שלושתנו במסעדה. בקיצור אירוע מיוחד. לקראת הסוף כשכבר שילמנו ועמדנו ללכת פתאום טלפון מהבת. היא במחנה של הצופים וחווה קשיים. מיד השתנה הלך הרוח, מרוגע ונעימות למתח, לחץ, ודאגה. התחיל סבב טלפונים, חיפוש פתרונות, שיחות הרגעה, תכנון נסיעה לאסוף אותה, וכו׳. לאחר כשעתיים נרגעו העניינים וחזרנו לשגרה. בסך הכל הרבה רוח וצלצולים ובסוף כלום.
    מה שכן קרה זה שלא הצלחתי לשמר את הרגשת הטוב.

    איכשהו בחיים הרגעים שבהם אני מרגיש את הטוב לא מחזיקים מעמד הרבה זמן. יש תחושה שכל פעם שקורה משהו טוב, לא עובר זמן רב עד שפתאום צץ משהו אחר וטורף את הקלפים.
    האמת שברוב המקרים, לפחות אלה שאני זוכר, לא באמת קרה משהו נורא, לא באמת קרה אסון. קרה משהו שנראה גדול אך לרב הסתיים בלא כלום.
    נראה כאילו אני הוא זה שבוחר לצאת מהטוב. כאילו לא צופה שמשהו יצוץ, למרות שכאמור התופעה מוכרת לי, וכל פעם מופתע מחדש, נוטש את הטוב, וקופץ בשמחה לתוך הבלגן.

  • מנדולינה

    מנדולינה

    קניתי לי ליום ההולדת מנדולינה. לא כזאת שמנגנים בה אלא כזאת שחותכים בעזרתה ירקות. השווצתי בא לבת שלי, הראיתי לה כמה פשוט לחתוך פרוסות של תפוח אדמה וכמובן שעל הדרך חתכתי לי פרוסה קטנה מהבוהן.

    אתם בטח מכירים, זה מסוג הפצעים הקטנים האלה, המציקים, כאלה שלא מפסיקים לדמם בקצב איטי, טיפה אחרי טיפה. אז חבשתי את הבוהן והדקתי חזק חזק כדי שהדימום יעצור. אחרי כמה שעות כאב לי מאוד והתחבושת התמלאה דם. הדימום לא נעצר. אז הסרתי את התחבושת והשארתי את הפצע פתוח עד שהטפטוף נחלש, זה לקח איזה חצי שעה. שוב חבשתי אבל הפעם בלי לחץ בכלל, הכל רפוי. הפעם זה עבד והדימום נעצר. למחרת בבוקר הלכתי לאחות במכבי, חבשו לי כמו שצריך ונתנו לי זריקת טטנוס, בונוס.

    חשבתי על זה שלפעמים אני עושה שטויות שגורמות לי לדמם אנרגיית חיים. אני מתכוון מהסוג שעושה הבדל בין לקום בבוקר עם חיוך או להיתקע במיטה בלי חשק לצאת.
    כשאני בוחר להתעמת עם אחרים, להתעצבן, לקחת ללב, אני בעצם פוצע את עצמי, אני מאבד אנרגיה, אבל ה׳דימום׳ הוא פחות ויזואלי. לפעמים אני ממשיך ללחוץ, מתחזק את הכעס, כועס על עצמי, מגלגל את האירוע שוב ושוב בראש, מחטט.
    טיפול אפשרי אחר, כנראה יותר נכון, זה לנסות המתנה. אח״כ להוסיף רק רוגע, רוך, סליחה, אהבה. לקבל סיוע מ׳אח׳ זה תמיד כדאי, וכמובן חשוב מאוד לתחזק את המערכת החיסונית הנפשית.

  • חווית מלכות

    חווית מלכות

    יום ראשון בלילה, גבורה שבמלכות, מידת הדין במלכות.

    אני מנסה לישון ולא נרדם. חם לי אז אני מדליק מזגן, קר ורועש אז אני מכבה מזגן ופותח חלונות. בחוץ צרצר מצרצר בקולי קולות, עכשיו גם חם וגם רועש. אני עובר לסלון, נשכב על הספה, סוגר חלון, חם והצרצר עדיין שם. אני פותח את כל החלונות, שם אטמי אוזניים, מתכסה בסדין, ועדיין לא נרדם.

    פתאום אני מבין וחיוך עולה מעצמו ואני כבר מרגיש הרבה יותר טוב. כל המציאות מסביבי מביאה קשיים במידת הדין, בדיוק בקצה רמת הקושי שאני עדיין יכול להכיל ועכשיו אומרים לי ׳בא נראה אותך, בתנאים האלה תחווה מלכות, אתה מסוגל׳. וזה נכון! ואני נפעם מאיך כל המתרחש מתרחש להתפתחותי, ואני מזהה את השיעור ואני חווה מלכות. איזה כיף להיות במקום הזה בזמן הזה עם כל הקשיים החיצוניים ואני בפנימי מכיל, רגוע, ונהנה מכל רגע, חוויה של מלכות.

    כעבור מספר דקות אני כבר נרדם…

  • מחיצה

    מחיצה

    השבוע קרה משהו מעניין. היינו אצל ההורים שלי ובזמן ארוחת הערב שמתי לב למשהו שמאוד הרגיז אותי. מייד אח”כ אשתי בקשה משהו ועניתי לה בגסות, לפני כולם. מיד הבנתי שטעיתי וראיתי שהדבר נרשם. היה ברור לי שזה יעלה מתישהו בקרוב. ואכן למחרת זה עלה: “מה פתאום אתה מדבר אלי כך, ועוד לפני כולם”. הייתי מוכן ומיד עניתי לה “זה בכלל לא קשור אליך”. “לא מעניין אותי” היתה תשובתה, ולזה עניתי לה “זה דווקא כן חשוב, כי באמת זה לא קשור אלייך. הייתי עצבני על משהו אחר ואת פשוט הופעת מייד אחרי וזה יצא עליך, זה הכל”. וזהו, לא אמרתי יותר כלום.

    זה לא פעם ראשונה שדבר כזה קורה, בדרך כלל ההתנהלות היא: אני מבקש סליחה, מסביר, ומתרץ, והיא לא מקבלת, כועסת, ואולי נעלבת, ואחרי מספר ימים זה מתמוסס. ובצורה מדהימה ובניגוד לכל הפעמים בעבר, הפעם זה כן עבד. לא היה כעס, לא היתה העלבות והמשכנו בחיינו הנעימים.

    להבנתי מה שקרה פה זה מחיצה. אני הייתי מוכן ולכן לא התערבבתי בכעס שלה ועניתי ממקום של רוגע, ממקום של אמת, וסיפרתי לה מה קרה אצלי. בנוסף לכך נראה לי שההסבר שנתתי נתן לה אפשרות לבנות מחיצה משלה. אפשרות להבין שההתנהגות שלי לא היתה מכוונת כלפיה ולכן היא יכולה לקבל את זה ללא מסר השלילי.

  • מניעת התפתחות

    מניעת התפתחות

    בחלק של ימימה נאמר “הרי אותו לומד לא ייתן לפעילות הכרתית להתרחש בו”.

    מה? אני לא נותן לפעילות הכרתית להתרחש בי? אני שרואה את עצמי כלומד, במסלול התפתחות, טורח, מבין הבנות יישומיות ומיישם, שם לעצמי רגל ומונע את התפתחותי? התשובה היא שכן. בוודאי שכן. אבל זה לא חכמה, החכמה היא לזהות איפה אני עושה את זה ולהפסיק לעשות את זה.

    יושב ועושה מלאכה ולא מוצא הבנה יישומית. מבין שאין טעם לבהות במחברת ובוחר בהמתנה. פותח מרחב ומנסח שאלה: איך אני מונע מפעילות הכרתית להתרחש בי, ומה לעשות כדי להפסיק להפריע?

    השבוע מזמן לי שני מתרחשים עם דמיון רב: באחד, בעבודה, אני שומע משוב מעורפל ולא נעים דרך צד שלישי על התפקוד שלי בעבודה ואני מתלבט האם ליזום שיחה ישירה עם נותן המשוב. בשני, מתארגן מפגש חברתי עם בני זוג של הקבוצה שנסעה למשלחת לפולין ואני מתלבט האם ללכת למפגש או לא.
    הדמיון בין המתרחשים שבשניהם אני בצומת בחירה האם להיות במקום שאני צופה בו אפשרות לעומס.
    בעבודה, שיחה עם נותן המשוב בדרך כלל מביאה אותי לכעס ושיפוט. במפגש הקבוצתי, אני חושש שזה יהיה מפגש סרק ותפל. מצד שני יכול להיות שאני אפגוש מהות. בעבודה אולי אני אלמד משהו על עצמי ואזהה מקום להתפתחות והמפגש הקבוצתי יכול להכיל חוויות שנוספות שיעצימו את המסע לפולין כמו שיתוף בני הזוג שלא היו במסע והכרה בהבנות חדשות.

    הנטייה שלי בשני המקרים היא לבחור בהימנעות. אני רואה פוטנציאל לעומס, למדתי שעומס מתחמים, אני מתחם ע”י הימנעות. הבחירה הנכונה צריכה להיות נוכחות. להיות במקום שיש בו פוטנציאל לעומס וגם למהות, להתכוונן למהות והכי הרבה יהיה נפלא. הימנעות זה לא תיחום. נוכחות מאפשרת תיחום במידת הצורך.
    הבחירה שלי בהימנעות מונעת מפעילות הכרתית  (מהות) להתרחש בי.

    ההבנה היישומית היא: שבכל צומת בחירה שאני מזהה בחירה בין הימנעות לנוכחות, לבחור בנוכחות.

    בחרתי ללכת למפגש של קבוצת המסע לפולין וקרה משהו מדהים. אחד הדברים שקרו לי במסע זה שלא הצלחתי לבכות. רציתי מאוד לבכות אבל לא הצלחתי, עצרתי. יצאתי מהמסע עם שיעור לפתח יכולת לבכות. במפגש הקרינו סרט של תמונות מהמסע, באמצע הסרט התחילו זולגות לי דמעות. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שיצאתי למסע בפולין והרגשתי נפלא. גם יזמתי שיחה בעבודה עם נותן המשוב ואכן למדתי משהו על עצמי.

    הפעם, לא מנעתי מפעילות הכרתית להתרחש בי.

  • מסע או טיול

    מסע או טיול

    מסע או טיול ?
    בעברית שתי מילים שתי משמעויות. במהלך המסע של המשלחת לפולין מצאתי שאני וגם אחרים מתבלבלים ומשתמשים בשתי המילים ״מסע״ ו״טיול״ ונראה לי שחייבים פה בדיוק.
    מסע מתאר תנועה ממקום אחד למקום אחר. מסע יכול להסתיים חזרה באותה נקודת מוצא. טיול אף הוא מתאר מסע אבל זהו מקרה פרטי של מסע שמטרתו הנאה ובילוי.

    זה נכון שבמישור הגשמי נסענו לפולין וחזרנו לארץ אבל במישור הרוחני והאישי, שי שיצא לפולין הוא לא שי שחזר מפולין ואני מאמין שהדבר נכון גם לילדים שלי וגם לכל המשתתפים האחרים במסע. כל אחד במידתו ובדרגתו. אני לא מאמין שקיים אפילו אחד, ולא משנה כמה פעמים הוא כבר עשה מסע לפולין, שחזר בדיוק כמו שהוא יצא.

    לצערי, אפילו במהלך המסע היו לא מעט רגעים (ולפעמים הרגיש לי הרבה מידי) של טיול. כשדמיינתי לעצמי את המסע לרגע לא חשבתי על הנאה ובילוי. פיניתי את הזמן, בצעתי הכנה, הכל על מנת לאפשר התפתחות. לא תכננתי לעשות קניות, לא תכננתי לבלות ערב במועדון קריוקי. וכן, היה ברור לי שיהיה דרוש זמן ׳התאוששות׳, זמנים של מפגשי חברים, יצירת קשרים, שיח, שחרור מועקה וכיו״ב.

    כשקבוצת אנשים נפגשת לחוויה משותפת לא מן הנמנע שיהיו התנגשויות של רצונות שונים ויכולות שונות, של מסע ושל טיול. ההתנגשות הכי חזקה עבורי היתה כשבקרנו בלודג׳ ואחד החברים לקחת אותנו לסמטה צרה ובה הבית של משפחת אביו וסיפר לנו סיפור אישי מרתק ומרגש על קורות אביו לפני, תוך כדי, ואחרי השואה. איך שיצאנו מהסמטה ועודנו נרגשים ונסערים, חוזר חבר אחר שבילה את הזמן בקניות ומציע לנו שוקולדים ומראה לנו סוכרית ׳זין ורוד לליקוק׳ (סליחה). הניגוד הבלתי אפשרי בין עומק ומשמעות המסע והרדידות חסרת המשמעות, הגסה, של הטיול הכה בי בעצמה שלא יכולתי להכיל ועלה בי כעס גדול.

    דוגמא נוספת: כשעלו בקשות לתת זמן לקניות או הצעות לצאת לבר לקריוקי או אפילו סתם לעשות סיור לילי בעיר, לא היה לי עניין בכך, זה פשוט לא משך אותי בשום צורה, ההיפך הרגשתי דחיה. ולא ידעתי להסביר לעצמי באותו רגע למה לא בא לי סתם לסייר בעיר, לטייל, להנות, מה בשמחה הייתי עושה בערים אחרות ובזמנים אחרים.

    לשמחתי משיחה עם בניי הבנתי שבמשלחות הילדים הקושי הזה של ישוב מסע וטיול לא היה קיים באותה עוצמה. ׳זמן חופשי׳ ניתן במשורה, כל יום התחיל ב-6 בבוקר וגמר ב-11 בלילה. רק לשם השוואה, במשלחת ההורים יום ממוצע התחיל ב-9 בבוקר, נגמר ב-6 בערב, ובמספר ימים ניתנו מספר שעות לקניות. אצל משלחות הילדים נוכחות המסע נשמרה בקפדנות.

    אני לא יודע אם לפני המסע חשבתי על פולין בהקשר של ארץ לטייל בה או לעשות קניות אבל היום ברור לי שלא חשוב כמה זול ימכרו מוצרים בפולין אני לא אטוס לשם לעשות קניות. אין לי את היכולת ליישב את המקום הזה עם טיול. אני כן רואה את עצמי נוסע שוב למסע בפולין.
    אני גם מבין עכשיו שניתן לי שיעור נוסף, קושי נוסף של נוכחות במסע למול מציאות הטיול ויכולת השילוב והקבלה של השניים.

  • אז איך היה?

    אז איך היה?

    חזרתי מהמסע בפולין וכולם שואלים אותי: ״אז איך היה?״.

    איך עונים על שאלה כזו? כל קשת הרגשות האפשרית היתה בשבוע הזה, או כמו שאמרה מנהלת התיכון בטקס האחרון באושוויץ: זה לא היה שבוע, זה היה יום אחד ארוך ממושך.

    הרגשתי בושה על התנהגות של מספר אנשים וגאווה גדולה על התנהגות בניי וחבריהם, הרגשתי קור עז של אביב בפולין וחום של חיבוק מנחם, הרגשתי עצב גדול ואובדן של בני עמי ושמחה והכרת תודה על דור של נוער מדהים אוחזים בדגל, הרגשתי בלבול וחוסר הבנה על איך זה יכל לקרות והבנה חדה של תפקידי וחובתי, הרגשתי חלש והרגשתי עוצמתי. חוויתי דברים שעדיין חסרות לי המילים לתאר.

    ימימה אומרת, ומובא בקבלה, שהעולם בנוי על ניגודים. חוויתי וחייתי בתוך אותם ניגודים בצורה כל כך מוחשית בשבוע הזה וגם עכשיו לאחריו.

    ניתן לנסות לענות לשאלה איך היה במילות תמצית כמו: ״היה טוב, נפלא״, ״היה עוצמתי, מעצים״, ״היה כיף?״. אבל זה לא מדויק. הדיוק הוא לנסות לענות על השאלה הזאת תוך סיפור מה היה, ועיבוד מה שהיה לאורך תקופה. וזה מה שאני מתכנן לעשות.